מקרה של חייל אשר ננקטה כלפי אלימות באגף כלא 4 והוא הגיש תלונה כנגד השוטרים הצבאיים, בגין האלימות הגיע לבית החולים עם סימנים על גופו. בעקבות השתלשלות עניינים שהובילה לעדות של כלוא אחר כנגדו לפיה החייל גרם את החבלות לעצמו, הוגש נגדו כתב אישום בגין האשמת שווא של השוטריםמצבו הנפשי הלך והדרדר והוא לא האמין שהוא, הנפגע, עומד לדין ואף בסיכון של הרשעה פלילית. בליווי צמוד של עו״ד רוני קרדונר, החייל לא ויתר, סרב לכל עסקת טיעון והתמודד בהליכים משפטיים ארוכים שנמשכו מ-2013, מועד האירוע, ועד 2017, מתן הכרעת הדין המזכה. במהלך המשפט עמד החייל איתן מול עדויות קצינים וסוהרים צבאיים אשר תארו את הדברים מנקודת מבטם ועמד בלחצים נפשיים אדירים. עדות העד המפליל בבית המשפט הייתה מעניינת ביותר, שכן העד ציין ששיקר במצ"ח כשהפליל את החייל, והסביר שעשה זאת לאור איומים כלפיו מצד גורמים במתקן הכליאה. החייל תאר את המצב המתרחש בכלא, מסר שאלימות בכלא אינה עניין נדיר, וציין כי אילו היה מסייע לחייל המותקף נגד השוטרים בזמן שהיה כלוא, הוא עצמו היה עלול לשלם על כך ״מחיר״. עניין נוסף שעורר תהיות הוא העובדה שהאירוע צולם בחלקו אך נמסר כי הייתה "תקלה" במצלמות והתיעוד נעלם. בית הדין הצבאי זיכה את החייל מהעבירה שיוחסה לו, קבע כי לא הייתה כאן האשמת שווא של השוטרים בתלונתו של החייל במצ"ח, וזיכה אותו לחלוטין.

נכון למועד כתיבת שורות אלה, ממתינים להחלטת בית הדין הצבאי לערעורים בנוגע לבקשה לפיצוי כספי אשר הגיש עו"ד קרדונר בשם מרשו.

להלן הכרעת הדין המזכה המלאה. 

 

הכרעת דין

 

בהתאם להוראות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982, אנו מודיעים על זיכויו של הנאשם.

 

כתב האישום, המענה, והליך שמיעת הראיות 

  1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים, בגדרם מיוחסות לו עבירות שבוצעו לכאורה בעת שהיה כלוא בבסיס כליאה 394, כדלקמן:

אישום ראשון – עבירה של האשמת שווא, לפי סעיף 107 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו – 1955 (להלן – חוק השיפוט הצבאי).

על פי הנטען, במסגרת תחקיר ומכתב שהעביר, התלונן הנאשם בכזב בפני מפקדיו בבסיס הכליאה, על כך שביום 15.4.13, במהלך חיפוש בהפשטה שנערך על גופו, הותקף על-ידי אנשי סגל. בהמשך, ביום 18.4.13 הגיש הנאשם תלונה כוזבת באותו עניין במצ"ח דן, אשר בעקבותיה נפתחה חקירת יחק"פ, נגד גורמי הכליאה הבאים: רס"ן נתנאל XXX, מפקד הפלוגה (להלן –רס"ן XXX); סמל הפלוגה לירן XXX(להלן – סמל XXX) ומדריכי הכליאה רב"ט אולג XXX(להלן –רב"ט אולג) ורב"ט מקסים XXX(להלן –רב"ט מקסים). מעובדות כתב האישום עולה כי האשמת השווא המיוחסת לנאשם מתייחסת לתלונות הנאשם והתנהגותו, כדלקמן:

  • לאחר שרס"ן XXXהציג בפניו צו החיפוש, ביקש הנאשם כי החיפוש ייעשה על-ידי רס"ן XXX בלבד, אז יצאו מהחדר רב"ט אולג ורב"ט מקסים וסמל XXXנשאר בו יחד עם רס"ן XXX. עם תחילת החיפוש, תפס רס"ן XXXבידו, קיפל אותה אל מאחורי גבו וכופף אותו, אז לטענתו חש מכות בראשו, בגבו, בצלעותיו ובצווארו. לאחר מכן, לדבריו, הופל לרצפה, רגליו וידיו נתפסו על-ידי הנוכחים והוא הרגיש בעיטות בצלעותיו, בגבו וברגליו וכן מכות לכוון ראשו וצווארו. לאחר מספר דקות, החל לצעוק "עזבו אותי" ולאחר מכן הוכה שוב ונאזק בידיו וברגליו (סעיף ג לאישום הראשון). עוד התלונן הנאשם כי לאחר שנאזק הרגיש מכות בגבו, בצלעותיו וברגליו, כאשר אחד הנוכחים תפס בשערו והטיח את ראשו ברצפה מספר פעמים (סעיף ד סיפא לאישום הראשון).
  • עוד התלונן הנאשם כי, כי בעודו אזוק בידיו וברגליו, הוכנס לתאו, קרא למפקדיו ומשלא נענה החל בועט בדלת. באותן נסיבות, הגיע סמל XXX, דחף אותו, ובהמשך, לאחר שנצמד לסמל XXX, תפס אותו האחרון בצווארו והשליכו לאחור(סעיף ד רישא (משורה 3) לאישום הראשון).
  • עוד צוין במסגרת אישום זה, כי לאחר אזיקתו, בעודו שכוב על הרצפה ועל מנת "להחמיר מצבו", הכה הנאשם בצד ימין של מצחו ברצפה כפעמיים שלוש וביום 16.4.13, בשעות הערב, הכה בראשו בקיר שליד מיטתו שלוש פעמים, עד אשר טוראי אוראל XXX, אסיר נוסף (להלן – XXX), עצר בעדו. כתוצאה מכך, נוצרה חבלה לעין על מצחו (סעיפים ה – ו לאישום הראשון).

אישום שני – הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

על פי הנטען במסגרת אישום שני, הניע הנאשם את XXXאו ניסה להניעו למסור הודעת שקר במשטרה, כדלקמן: ביום 16.4.13 אמר ל- XXX כי "יש לי חבר ממג"ב, הוא ישיג את מצ"ח, ותעזור לי אתה ותגיד שהם הרביצו לי"; ביום 17.4.13 אמר הנאשם ל- XXX "תעזור לי, תגיד שראית שהרביצו לי"; "תעזור לי בתור חבר, תגיד שהרביצו לי ושהמ"פ דפק לי ברך לפנים"; "תגיד את זה כבר ואני אמשיך מפה"; במהלך חודש יוני 2013 פגש הנאשם את XXX ובירר עמו אם "דיברו איתו" והוסיף כי "אתה לא שכחת מה להגיד. נכון?", "תגיד שפיצצו אותי, שהביאו לי ברך לפנים ושאתה ראית הכל ושאתה עד".

  1. במסגרת המענה לכתב האישום, כפר הנאשם במיוחס לו, כאשר לגרסתו, בה אחז לאורך כל הדרך – הן בחקירותיו השונות (ת/1; ת/5; ת/6; ת/7), הן במענה לכתב האישום מיום 14.12.14 והן בעדותו בבית הדין (ע' 50) – אין המדובר בהאשמות שווא כי אם תלונת אמת המתייחסת לאלימות אשר ננקטה בפועל על-ידי גורמי הכליאה. גם בנוגע לטענות כי גרם לעצמו חבלות כמפורט בסעיפים ה' ו- ו' באישום הראשון, וכי הדיח את XXX למסור עדות שקר כמפורט באישום השני, כפר הנאשם ועמד על כך שמדובר בחבלות שנגרמו במהלך תקיפתו.
  1. במסגרת פרשת התביעה העידו בין השאר גורמי הכליאה אשר לגביהם לכאורה הופנתה האשמת השווא, כאשר חלקם אף זומנו למתן עדות שנייה בבית הדין לאור התפתחויות במהלך ניהול המשפט, וכן חוקרי מצ"ח ויחק"פ. מטעם ההגנה העיד הנאשם לבדו ועתירתה לדחיית ההליך עד לשובו מחו"ל של אור XXX, אשר היה כלוא בבסיס הכליאה בתקופה הרלבנטית, המהווה לשיטתה עד הגנה פוטנציאלי, נדחתה נוכח היעדר נתונים כלשהם באשר למועד חזרתו המתוכנן (לאחר שמיעת הסיכומים הוגשה בקשה נוספת).
  1. בתום שמיעת הראיות, בקשה המאשימה להרשיע את הנאשם במיוחס לו בהסתמך על עדויותיהם של גורמי הכליאה ועל אמרת החוץ של XXX(ת/15), לפיה הנאשם ניסה להניעו למסור דבר שקר במצ"ח וביחק"פ וגרם לעצמו חבלות במסגרת מזימתו להעליל על גורמי הכליאה. בהקשר זה, הפנתה המאשימה, לרבות במסגרת סיכומיה בכתב, לשקרים בעדותו של XXX בנושאים שונים ולחבלות שהיו לנאשם בסמוך לאחר מכן, כעולה מדו"ח רפואי (ת/3) ומתמונות של הנאשם בסמוך לאחר האירועים (ת/2).
  1. ההגנה, לעומת זאת, סבורה כי גרסתו העקבית של הנאשם, הנתמכת לשיטתה בחבלות שהוכחו, מלמדת כי אין המדובר בהאשמת שווא. בהקשר זה, הוסיפה ההגנה וטענה כי לא ניתן לסמוך על עדויותיהם של גורמי הכליאה ואילו עדותו של XXX, המהווה לכאורה עד ניטרלי לכאורה, רצופת שקרים כך שלא ניתן לבסס עליה ממצאים.

דיון והכרעה

  1. בפתח הדברים, יצוין כי ניתן לחלק המסכת המתוארת בכתב האישום, אשר לגביה נדרשת הכרעה עובדתית, לארבעה חלקים ולבחון כל אחד מהם על סמך הראיות הרלבנטיות לגביו: החלק ראשון – האירוע בחדר ההפשטה במהלכו נאזק הנאשם על-ידי גורמי הכליאה (סעיפים ג' וד' רישא לאישום הראשון); החלק השני – הדחיפות על-ידי סמל XXX(סעיף ד' סיפא (משורה 3) לאישום הראשון); החלק השלישי – הטענה כי הנאשם גרם לעצמו חבלות להחמרת מצבו (סעיפים ה' ו-ו' לאישום הראשון); החלק הרביעי – הדחת XXX למסירת עדות שקר על-ידי הנאשם (אישום שני).

עדות אוראל XXX

  1. סוגיה מרכזית הטעונה הכרעה בטרם בחינת הראיות בקשר לכל אחד מהחלקים שפורטו לעיל מתייחסת לעדותו של וסקר והאפשרות לקבוע לפיה ממצאים, כאשר יש לזכור כי המאשימה מבקשת להעדיף את אמרת החוץ של XXX מיום 25.6.13 בפני חוקר יחק"פ (ת/15), בגדרה מפליל את הנאשם ועל פיה אף נוסח חלקו המשמעותי של כתב האישום (להלן – הגרסה המפלילה או אמרת החוץ המפלילה), וזאת על פני עדותו בבית הדין, בגדרה חזר בו מהגרסה המפלילה וטען כי זו נמסרה בעקבות איומים ולחץ שהופעלו כלפיו על-ידי גורמים בבית הכלא (ע' 35; ראה גם ת/16- עדות נוספת מיום 4.1.16 שנגבתה מהעד XXX במהלך ניהול המשפט).
  1. כבר עתה יצוין, כי אין בידינו לקבל את דבריו של XXX לפיהם הגרסה המפלילה נמסרה בעקבות לחץ ואיומים של גורמי הכליאה, אשר אלה אף הוכחשו מכל וכל על-ידי סמל XXX (ע' 44; נ/10) ורב"ט מקסים (ע' 48), שהוזמנו למתן עדות שנייה בבית הדין בעקבות גרסתו המאוחרת של XXX. עם זאת, לא מצאנו גם כי ניתן להסתמך על אמרת החוץ המפלילה של XXX ולקבוע לפיה ממצאים, כפי שמבקשת המאשימה, וזאת ממספר טעמים:

ראשית –באחת משיחות הטלפון שערך חוקר היחק"פ XXX עם XXX, במסגרת ניסיונותיו לזמנו למסור עדות במשרדי היחק"פ, התנה XXX את הגעתו למסירת העדות בקבלת מספר הטלפון של רס"ן XXX , שהוא כאמור מ"פ הפלוגה ואחד מגורמי הכליאה שנגדם התלונן הנאשם (ת/4, ע' 1, שיחה מיום 28.5.13 בשעה 13:51). הגם ששיחה זו לא התקיימה, הערפל סביב רצונו של XXX לשוחח עם רס"ן XXX בטרם מסירת העדות המפלילה לא הוסר במהלך המשפט (למרות חקירת הסנגור- ע' 40, ש' 30) ורצון זה מקשה על האפשרות לעמוד על טעמיו ומניעיו של XXX בעת מסירת הגרסה המפלילה.

שנית –אמרת החוץ המפלילה נגבתה מהעד XXX ביום 25.6.13, בעת שהאחרון ריצה עונש מאסר נוסף (מאסר מאוחר למאסר מושא האירועים) באותו בסיס כליאה בו שירתו אותה העת אותם גורמי הכליאה אשר כלפיהם התלונן הנאשם (ע' 36, ש' 23). בנוסף, גביית העדות נעשתה אף היא באותו בסיס כליאה ולא במקום ניטראלי אחר, כגון משרדי היחק"פ. במצב דברים זה ובזיקה לטעם הראשון, יש קושי לצפות מהעד לשמור על הניטרליות המתבקשת. בהקשר זה, ראוי אף להדגיש כי ניסיונות קודמים של חוקר היחק"פ XXX לזמן את XXX למסירת עדות במשרדי היחק"פ (לאחר שXXX שוחרר מהמאסר הקודם) נכשלו (ת/4, ע' 1-2), על כל המשתמע מכך.

שלישית – בסוף גביית אמרת החוץ המפלילה, נשאל XXX על-ידי החוקר אם מוכן לערוך עימות וציין כי "אני מעדיף שלא, זה לא נעים לי" (ת/15, ע' 7, ש' 11). אמנם ניתן להבין את אי הנעימות שחש XXX בקשר לעריכת עימות עם הנאשם, אלא שנתון זה והעובדה שלא נערך עימות בינו לבין הנאשם בסמוך למתן הגרסה המפלילה מקשים, בנסיבות הכוללות, להעדיף האמרה המפלילה ולהסתמך עליה.

רביעית – הגרסה המפלילה חסרת הגיון בנושא מרכזי אשר לא לובן במשפט. במסגרת אמרת החוץ מסר XXX כי בעת שהותו בכלא בפעם השנייה, פנה אליו הנאשם, שאל אם כבר דיברו איתו, XXX השיב בחיוב (ת/15, ע' 5, ש' 4), אז אמר לו הנאשם "אתה לא שוכח מה להגיד, נכון?" והמשיך והנחה אותו, "תגיד שפיצצו אותי, שהביאו לי ברך לפנים ושאתה ראית הכל, ושאתה עד". עוד ציין XXX במסגרת אמרת החוץ המפלילה כי שב ואמר לנאשם "שדיברו איתי מהחקירות" (ש' 7) והנאשם אמר לו "תקרא לי שבאים לחקור אותך אני רוצה להיות ולהוסיף דברים" (ע' 5). כפי שניתן לראות, על-פי גרסתו של XXX , הרי שהוא הבהיר לנאשם הבהר היטב כי הוא כבר נחקר וכי כבר "דיברו איתי" (בלשון עבר), אולם הנאשם, כך לפי הגרסה, כלל לא בירר עמו מה נשאל או מה אמר לחוקריו, אלא הנחה אותו מה לומר בעתיד, כאשר לא ברור מדוע יסבור הנאשם כי XXX ייחקר שוב בעתיד. חוסר ההיגיון בהקשר זה כה בולט, עד אשר נראה כי גם המאשימה בחרה לנסח את כתב האישום באופן המנוגד לדברי XXX ולייחס לנאשם בכתב האישום כי אמר לXXX "אתה לא שכחת מה להגיד, נכון?" למרות שבאמרת החוץ ציין XXX כי הנאשם אמר לו "אתה לא שוכח מה להגיד, נכון?". למותר לציין כי שוני זה מעורר תמיהות.

חמישית – במסגרת תחקיר שנערך ביום 17.4.13 על-ידי סגן מפקד הכלא, רס"ן ארז דוד, תושאל XXX וציין בין השאר כי "הוא [הנאשם] ניסה בכל דרך שהיא שהסגל יפגע בו כדי שתהיה לו עילה לקבילה…הוא גם דפק את הראש בדלת כדי שיתקפו אותו ושתהיה לו עילה לקבול את אחד מאנשי הסגל" (ת/13, סעיף 5ב). מעבר לאמירות אלה, לפיהן התנהגות הנאשם נועדה לגרום לסגל לתקוף אותו (ולא כדי להעליל), אין זכר בתחקיר לגרסתו המפלילה של XXX , אשר נמסרה בהמשך ליחק"פ, כי הנאשם "דפק לעצמו הראש ברצפה….הוא דפק את צד ימין של המצח שלו, הוא דפק את הראש פעמיים שלוש, אולי אפילו ארבע.." (ת/15, ע' 2, ש' 14 ואילך) וכי בערב המשיך הנאשם לדפוק הראש בקיר שממול למיטה תוך שאומר שהוא עושה כן כדי "להחמיר" המכות (ת/15, ע' 3 – 4). פער זה בגרסאות מקשה אף הוא לבסס ממצאים על אמרת החוץ המפלילה של XXX.

  1. כל אחד מהטעמים לעיל, קל וחומר הצטברותם האחד לשני, מקשים על האפשרות לבסס ממצאים על אמרת החוץ של XXX בהתאם להוראות סעיף 10א לפקודת הראיות. הסתירות בגרסאותיו של XXX, התהיות העולות מגרסתו בבית הדין ונסיבות הבאתו למתן עדות, עליהן הצביע התובע בסיכומיו, אינן יכולות לגבור על הטעמים שפורטו לעיל ואשר בגינם אין אנו יכולים להסתמך על אמרת החוץ של XXX. למען הסר ספק, אין אנו קובעים כי גרסה אחת עדיפה על אחרת, אלא כי התשתית הכוללת שהונחה בפנינו אינה מאפשרת לנו לבסס ממצאים כלשהם על סמך דברים שמסר XXX, בין בבית הדין ובין מחוצה לו.
  1. בהינתן המסקנה כי לא ניתן לבסס ממצאים כלשהם על עדותו של XXX, הרי שלא קיים בסיס להרשעת הנאשם בגין המעשים המיוחסים לו בחלק השלישי (סעיפים ה' ו- ו' לאישום הראשון) ובחלק הרביעי (אישום שני) מתוך המסכת הכוללת המתוארת בכתב האישום, שכן הראיה המרכזית בקשר אליהם, עליה בקשה המאשימה להסתמך, היא אמרת החוץ של XXX.

החלק הראשון – האירוע בחדר ההפשטה 

  1. האשמת השווא העיקרית המיוחסת לנאשם נעוצה בתלונתו כי הותקף על-ידי גורמי הכליאה, כמתואר בהרחבה בסעיפים ג' ו-ד' רישא לאישום הראשון. בהקשר זה, ניצבות בפנינו מחד גרסאותיו של הנאשם (ת/1; ת/5; ת/6; ת/7; ע' 50 לפרוטוקול) לפיהן הותקף על-ידי גורמי הכליאה בעת שהאחרונים בקשו לבצע בו חיפוש בהפשטה והוא לכל היותר התגונן מפני התקיפה, ומנגד גרסאותיהם של אותם גורמי הכליאה לפיהן נאלצו להשתמש בכוח סביר לאחר שהנאשם התנגד לחיפוש והתפרע. למעשה, הן על-פי גרסת המאשימה והן על-פי גרסת ההגנה, האירוע בחדר ההפשטה כלל שימוש בכוח מצד כל המעורבים.
  1. בהתאם לגרסת הנאשם, כמתואר בכתב האישום, תקיפתו על-ידי גורמי הכליאה כללה מכות בראש, בגב, בצלעות, בצוואר, הפלה לרצפה, הרגשת בעיטות בצלעות, תפיסת ראשו והטחתו ברצפה מספר פעמים. בכל הנוגע לגרסת המאשימה, ראוי להפנות לחלקים מתוך עדויות גורמי הכליאה המעורבים, המסייעים בקבלת תמונה עובדתית:
  • רס"ן XXX מסר בעדותו כי עם תחילת החיפוש התקרב לנאשם (ע' 13, ש' 16), שהרים כלפיו יד, אז "הסמל שהיה לידי תפס את הראש שלו, אני תפסתי לו את היד, וביחד הורדנו אותו לרצפה" (ע' 11, ש' 3; ע' 14, ש' 22); "מהרגע שתפסנו אותו הוא התפרע בצורה מאד פראית, זאת אומרת בידיו וברגליו וניסה להתנגד על ההשתלטות עליו בכל כוחו" (ע' 11, ש' 5); "כשהיינו עליו הוא פשוט דפק את ראשו ברצפה לבד…כמובן שהוא היה מאד נסער ופשוט התפרע, גם כשהוא היה אזוק המשיך להתפרע" (ע' 11, ש' 14; ע' 14, ש' 9, ש' 30 ואילך; ע' 15, ש' 5 ואילך).
  • סמל XXX מסר בין השאר כי "היה איזה קטע שXXX הרים את היד ואז הורדנו אותו לרצפה ….. אני תפסתי לו את הראש, אולג ומקס אזקו אותו, והמ"פ תפס לו את הרגליים.." (ת/10, ש' 25 ואילך); "אני זוכר שהוא השתולל על הרצפה" (ת/10, ש' 45). בחקירה הנגדית הוסיף סמל XXX כי הנאשם התנגד, התפרע וכי אחז את הנאשם בראשו בעת שהיה שרוע על הרצפה, אז הזיז הנאשם הראש ימינה ושמאלה וניסה להתנגד, אך לא דפק לעצמו הראש ברצפה (ע' 19, ש' 34; ע' 20, ש' 1 ואילך; ע' 20, ש' 12-18).
  • רב"ט אולג, כעולה מחקירתו (ת/11) ומעדותו בבית הדין (ע' 32), לא ממש זכר האירוע , אם כי ציין כי "הורדנו אותו לרצפה, הוא התנגד ונאזק, אבל לא היה משהו יותר מידי מיוחד" (ת/11, ש' 29). רב"ט מקסים לא זכר את פרטי האירוע במידה היכולה לסייע בקביעת ממצאים נחרצים (ת/12; ע' 24).
  1. בחינת עדויותיהם של גורמי הכליאה, בעיקר בהסתמך על נקודות הדמיון ביניהן, מלמדת כי השימוש בכוח מצדם, אשר הוגדר על-ידם כוח סביר בנסיבות העניין (נ/6), כלל "תפס את הראש שלו", "תפסתי לו את היד", "הורדנו אותו לרצפה", "התפרע בצורה מאד פראית", "השתלטות עליו בכל כוחו", "גם כשהוא היה אזוק המשיך להתפרע", "השתולל על הרצפה" וכן כי הנאשם הזיז הראש ימינה ושמאלה וניסה להתנגד.
  1. במצב הדברים המתואר, גם אם תלונת הנאשם כוללת אלימות בעוצמה גבוהה או חמורה יותר מצד גורמי הכליאה, הרי שאנו מתקשים לקבוע ברמה הנדרשת בפלילים כי מדובר בהאשמת שווא ולא בסיטואציה בה כל אחד מהעדים מתאר את אותם הדברים אלא שהוא מביא עמו את הזווית שלו לאירוע, על האופן בו נקלט בחושיו והוטבע בזיכרונו. בהקשר זה יצוין, כי גם הפער בין הצדדים, כאשר מצד אחד ניצב אסיר העומד לחיפוש בהפשטה ומצד שני ארבעה גורמי כליאה המבקשים לאזוק אותו, עשוי להשליך על האופן שבו נקלט האירוע על-ידי כל אחד מהמעורבים ולשוני המסוים בגרסאות, על כל המשתמע מכך.
  1. הקושי להכריע בין תזת ההגנה או תזת המאשימה מקבל אצלנו משנה תוקף לאור אופייה של עבירת האשמת השווא לפי סעיף 107 לחוק השיפוט הצבאי, הדומה במאפייניה לעבירה של עדות שקר לפי סעיף 237 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, אשר לגביה, כידוע, נדרש סיוע ראייתי לצורך הרשעה על-פי עד יחיד (ע"פ 190/82 שאול מרקוס נגד מדינת ישראל, לז(1) 225 (1983); ע"פ 675/81 מדינת ישראל נגד ריימונד אלבזיז, לו(3) 265 (1982)). אמנם אין המדובר בענייננו בעד יחיד הניצב מול עדות הנאשם, כי אם מספר גורמי כליאה, אלא שהנסיבות הכוללות של המקרה -ובכלל זה העובדה שכל העדויות הן של גורמי הכליאה אשר כלפיהם הגיש הנאשם תלונה ביחק"פ – מקשות על האפשרות לבסס הרשעה ללא ראייה מסייעת הנובעת ממקור ניטראלי ובלתי תלוי.
  1. כאן המקום לציין, כי החבלות המופיעות בתמונות הנאשם לאחר האירוע (ת/2) ואלה המתוארות בדו"חות הרפואיים (ת/3) אינן יכולת לסייע, שכן הן מתיישבות הן עם תזת המאשימה לפיה מדובר בחבלות שגרם הנאשם לעצמו והן עם תזת ההגנה לפיה אלה נגרמו לו במהלך האירוע בחדר ההפשטה. בהקשר האחרון ראוי להפנות לעדות רס"ן XXX ממנה עולה כי החבלות מתיישבות עם הכוח שהופעל על הנאשם (התמונות הוצגו לעד, ע' 15, ש' 31) ולדבריו של רס"ן XXX לפיהם "כשבן אדם מתפרע על רצפת בטון סביר להניח שיש סימנים על הגוף" (ע' 15, ש' 31 ואילך). כאן המקום לציין  כי גם XXX , אשר אמור היה לשמש עד שהוא לכאורה ניטראלי, התייחס במסגרת אמרת החוץ לאירוע הנדון אלא שכאמור אמרתו אינה יכולה לסייע בקביעת ממצאים. 

החלק השני –הדחיפות על-ידי סמל XXX

  1. כזכור, החלק השני של המסכת, המתואר בסעיף ד' סיפא (משורה 3) לאישום הראשון, מייחס לנאשם האשמת שווא בקשר לתלונתו כי סמל XXX דחף אותו מספר פעמים בעודו אזוק. סמל XXX אמנם אישר קיומו של מפגש במהלכו "הוא רץ לעברי, הזזתי אותו" (ע' 21, ש' 13; ת/10, ע' 3), אולם לא באופן האלים המתואר על-ידי הנאשם.
  1. בהקשר הנדון, הסתבר, במהלך התחקיר שנערך על-ידי רס"ן ארז דוד, סגן מפקד הכלא, כי אירוע זה תועד במצלמות הכלא ואף נצפה בסמוך לאחר מכן על-ידי רס"ן דוד, אשר ציין כי "נראה בבירור כי הכלוא מנסה ליצור עימות בינו לבין סמל האגף… אך יחד עם זאת תגובת סמל האגף הייתה מנוגדת לפקודות ולמדיניות והעובדה שדחף את הכלוא בעודו אזוק אינה תקינה….סמל האגף יועמד לדין בפני מפקד היחידה בגין התנהגותו שאינה הולמת" (סעיף 6 בת/13). יצוין, כי ניסיונות לאיתור תיעוד האירוע במצלמה נכשלו עקב תקלות (ראו בנושא זה עדות רס"ן דוד, ע' 28, ש' 36-38, ע' 29, ש' 17; עדות סרן רובינשטיין ע' 6, ש' 26; ת/8; ת/9) וכן כי סמל XXX ציין כי כלל לא נשפט בגין האירוע הנ"ל (ע' 21, ש' 19).
  1. בהתחשב בחסר הראייתי שנוצר כתוצאה מאי איתור התיעוד של האירוע או מחיקתו ובהינתן דבריו של רס"ן דוד שהספיק לצפות באירוע והתרשמותו כי סמל XXX עבר עבירת משמעת הנעוצה בדחיפת הנאשם, הרי שלא ניתן לקבוע, ברמה הנדרשת בפלילים, כי תלונת הנאשם בקשר למעשיו של סמל XXX מהווה האשמת שווא. לא נעלם מעיננו כי הנאשם תיאר מספר דחיפות מצידו של סמל XXX ואילו רס"ן דוד ציין ע"ג התחקיר רק דחיפה אחת, אלא שחוסר היכולת לצפות באירוע ולעמוד על אופיו וטיבו אינו מאפשר, בנסיבות שפורטו, קביעת ממצאים ודאיים כלשהם.

 

סוף דבר

 

  1. כפי שתואר לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח את העבירות המיוחסות לנאשם במידה הנדרשת בפלילים ומשכך אנו מזכים את הנאשם מהמיוחס לו.

_______________