עסקינן באירוע של כדור שנורה מנשקו של הנאשם ופגע ברגלו, דבר שהביא לשחרורו הזמני מן השירות. תחילה ייחסה הפרקליטות לנאשם עבירה של הטלת מום, שהינה עבירה חמורה, הגוררת אחריה עונשי מאסר או עבודה צבאית. נסיבות המקרה, כפי שהפרקליטות סברה תחילה, היו של אירוע של פגיעה עצמית מכוונת במטרה להשתחרר מהשירות, כאשר החייל שוהה בעמדת שמירה, ללא סיבה נראית לעין לביצוע הירי.

אלא שבמסגרת המשא ומתן עם הפרקליטות, הוצגה בפניהם ראיות המקרה ככאלו שאינן תומכות באופן חד משמעי בהרשעה בעבירה של הטלת מום, וכי חרף זאת, קיימת אפשרות כי עסקינן ברשלנות בלבד שהביאה לפליטת כדור.

התביעה הסכימה להמיר את סעיף האישום לעבירה של התרשלות [אשר אינה כרוכה ברישום פלילי כלשהו נכון לשנת 2003) והצדדים טענו עונש. הגם שהתביעה טענה שיש להחמיר עם הנאשם, מאחר שצל כבד מרחף על נסיבות המקרה, וביקשה להטיל מאסר בפועל, בית הדין קיבל את טענותינו וקבע כי אין מקום להטיל על הנאשם עונש מאסר גם לא בעבודה צבאית.

בית הדין הצבאי קובע כי בהעדר יכולת לקבוע מעבר לכל ספק סביר את פרטי ההתנהגות במסגרת האירוע, ומאחר שהורשע בהתרשלות, אין מקום לגזור על הנאשם מאסר בפועל גם לא בעבודה צבאית.