טענה בעל פה נגד מסמך בכתב

טענה בעל פה נגד מסמך בכתב

טענה בע"פ נגד מסמך בכתב 

שני צדדים עשו הסכם, העלו את תנאי ההסכם על הכתב, לרוב באמצעות עורכי דין מטעמם, סיכמו פגישת חתימה וחתמו. במקרה זה, החוזה מגלם את רצון הצדדים לו, ותוכנו משמש כנתון החשוב ביותר לעת מחלוקת משפטית.

הפסיקה ודעת מלומדים התייחסו לכוחו של הסכם בכתב וליישומו על בסיס הכתוב בו ולא על בסיס אמירות בע"פ. כבר נאמר כי אין להתיר השמעת עדויות בע"פ כנגד מסמך בכתב. יתר על כן, עת הסכימו הצדדים להעלות את תוכנו של ההסכם על הכתב, בין מכוח הדין ובין מכח רצונם כי התקשרותם תבוא לידי ביטוי בכתובים, יש לקבוע את זכויותיהם של הצדדים על בסיס הכתב בלבד אשר הוא ורק הוא מבטא את ההסכמה בין הצדדים.

וכך באו הדברים לידי ביטוי בפסיקה ובדעת מלומדים –

ע"א 138/56 דוידון נ' בוני חיפה יא 1479 –

"שכאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב, יש להניח שבכך באו לסכם כל משא-ומתן שהתנהל ביניהם בעל-פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב כל מה שהוסכם ביניהם. לפיכך, אין אנו אלא נותנים תוקף לכוונת הצדדים, בדחותנו כל הוכחה המוצעת לסתירת המסמך, כי למסמך יש ערך קונקלוסיבי, ודברים שאינם כלולים בו אינם נשוא להוכחה בבית-המשפט, מפני שאינם לעניין".

עמד על כך גם המלומד י. קדמי בספרו על הראיות – הדין בראי הפסיקה, חלק שלישי, תשנ"ט – 1999, בעמ' 1099 –

"כאשר "עסקה" כלשהי באה לככל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם ; ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק – הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותמני – והן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר הבאת עדות בעל-פה "כנגד תוכנו" של מסמך"

הדברים באו לידי ביטוי גם בפסיקות נוספות של בית המשפט העליון ב-ע"א 22/63 בן ציון נ' אזולאי יז 1415 –

"חפץ אני להטעים את … אחד הרעיונות המונחים ביסוד ההוראה הפוסלת עדות בעל-פה לסתירת מסמך בכתב. רעיון זה הוא, כי לא מן הראוי לתלות גורלו של אדם שעשה עסקה, אשר היא לפעמים מסובכת ומורכבת מפרטים הרבה, בסכנה של עדות לא נכונה ; הכוונה היא לא רק לסכנה של עדות כוזבת, שקר ביודעין, אלא גם, ואולי בעיקר, לטעויות עקב כושר הזכרון הלקוי של בן אדם …"

וכך גם ב- ע"א 465/85 וילנואבה נ' נברון פ"ד מב(1) 709

"פסול הראיה נובע מן העובדה, כי דרך הבריות להרבות בדברים במשא ­ומתן קודם עשיית המסמך, אך רק מה שהוסכם בפועל עולה על כתב, ומה שלא נרשם במסמך, אות הוא שאינו חלק מן התניות המוסכמות, שאילו היה, היה אף הוא מוצא את מקומו בין שאר הדברים שזכרם בא במסמך".

בהלכה מאוחרת יותר, ע"א 738/80 [5], נאמרו הדברים הבאים, בעמ' 392מול אות השוליים ב, מפי כבוד השופטת בן-פורת (כתוארה אז):

"ייחוס הסכמה בין הצדדים על דבר שלא בא זכרו בגוף החוזה חייב, כידוע, לפי דיני הראיות, להתבסס על ראיה שבכתב:ו ע"א 22/63, וכן א' הרנון, דיני ראיות (הדפוס האקדמי, כרך א, תש"ל) 169, הטעם לכך נעוץ בהנחה החלוטה, שהחוזה מגלם בתוכו כל מה שהוסכם".

ומהי טענה נגד מסמך בכתב ?

על כך כבר נאמר כי טענה נגד מסמך בכתב היא טענה היא טענה אשר באה לסתור או להשלים את תוכן המסמך עצמו. וכך התייחס המלומד י. קדמי לדברים אלו בספרו על הראיות – הדין בראי הפסיקה, חלק שלישי, תשנ"ט – 1999, בעמ' 1106 –

"… טענה "נגד המסמך", לאמור – "שהמסמך אינו נכון או אינו מלא" ; לרבות – "טענה על מה שנאמר לפני או בזמן עריכת המסמך", שהרי גם טענות אלה "באות לסתור או להשלים את תוכן המסמך עצמו.

טענות "נגד מסמך", מתאפיינות אפוא בכך שהן מערערות את תוכנו של המסמך בזמן עשייתו ; שעיקרן בכך שהתוכן איננו מבטא את מה שהוסכם בין הצדדים עובר לעשיית המסמך"

מכל האמור לעיל את גורל התיק המשפטי יש לחרוץ על בסיס הדברים שנכתבו במסגרת ההסכם בין הצדדים אשר נערך בכתב, ללא כל צורך להיזקק לטענות שונות ומשונות אשר מנוגדות להסכם. יתר על כן, מקום שבו ההסכם נוסח על ידם ומטעמם על ידי עורך דינם, יפה כוחם של הדברים שבעתיים.

סקירה זו נכתבה על ידי קרדונר – חברת עורכי דין ונוטריון המתמחים במשפט האזרחי – מסחרי. הסקירה אינה ייעוץ משפטי והיא אינה מהווה תחליף לייעוץ משפטי על ידי עורך דין. כל הזכויות שמורות.

מאמרים נוספים