בוררות על פי הדין הדתי היא בוררות לכל דבר ועניין

בוררות על פי הדין הדתי היא בוררות לכל דבר ועניין

בוררות על פי הדין הדתי הינה בוררות לכל דבר ועניין

סקירה זו מבוססת על הליך משפטי בו טיפלו אשר התנהל בבית משפט השלום בירושלים ושקדם לו הליך בוררות על פי הדין הדתי. לאחר שהצד השני לא היה מרוצה מהתוצאה בבוררות הדתית, הוא פנה לבית משפט השלום בירושלים, וקיבל צו מניעה זמני [מבלי שטרח לציין בבקשתו כי התנהלו הליכים קודמים].

עמדתנו היתה ועודנה כי בית המשפט אינו נדרש לדון בהליך שלגביו קיים מעשה בית דין קודם, גם אם עסקינן בהליך בוררות על פי הדין הדתי. לא רק שעסקינן במעשה בי-דין, הרי משבורר פעל, דן והכריע בהתאם לשטר הבוררות – החלטתו מחייבת ותקיפתה הינה אך ורק בבית משפט מחוזי על פי עילות הקבועות בחוק הבוררות.

מכאן שבית משפט השלום הנכבד, אינו מוסמך לבטל קביעותיו של בורר או לשמש ערכאת ערעור עליהן. הדברים תקפים גם במקרה שבו הבוררות הינה בהתאם לדין דתי. הכלל בדבר מעשה בית דין קודם תכליתו להגן על הצדדים מהתדיינויות משפטיות אין סופיות ומקביעות מנוגדות בין צדדים מתדיינים, כפי שנקבע בשורה ארוכה של פסקי דין ור’ לעניין זה רע”א 6498/05 מרגלית צבעוני נ’ בנק הפועלים [פורסם באתר המשפטי נבו] –

לאחר שעיינתי בבקשת המבקשת והחלטות נשוא הבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הכלל הדיוני של מעשה בית דין נועד לייעל את הדיון המשפטי, למנוע הכרעות סותרות והתמשכות ההליכים ואף למנוע הטרדת בעל דין בהתדיינויות חוזרות ונשנות. לכלל זה שתי פנים: השתק עילה, שלפיו התביעה הוכרעה כבר בעבר בין בעלי הדין על ידי בית משפט מוסמך; והשתק פלוגתא, שלפיו המחלוקת העובדתית שבין בעלי הדין הוכרעה בהליך משפטי קודם ביניהם או חליפיהם (ראה: ע”א 151 ,219/87 אורי רחמני ו-3 אח’ נ’ שמש הדר ו-3 אח’, פ”ד מג(3) 489, 498-499 והאסמכתאות שם). כבר נפסק בעבר כי מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה בית דין רחב הוא וכי העקרון יחול גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה זהה ביסודה אפילו אם בתביעה מאוחרת יותר נכללו פרטים ומרכיבים שלא פורטו בתביעה הקודמת (ראה: ע”א 8/83 דן גורדון ואח’ נ’ כפר מונאש-מושב עובדים פ”ד לו (4) 797, 801). אשר להשתק פלוגתא נאמר כי “…אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות” (ראה: ע”א 246/66 קלוזנר נ’ שמעוני, פ”ד כב (2) 561, 584).

כלל זה חל על התדיינויות בפני ערכאות שיפוטיות ולרבות בוררות קודמת בין הצדדים ולרבות בוררות על פי דין דתי. הסמכות לפקח על החלטות בורר ניתנה לבית המשפט המחוזי הנכבד בלבד. וכבר נפסק על ידי בית המשפט העליון בעניין רע”א 853/01 גדעון בקל נ’ אגודה שיתופית נהלל, פד”י מח (1) 775, כי יש לפרש את הסכם הבוררות באופן אשר מעדיף את קיומו של מוסד הבוררות על פני אי קיומו –

“הצדדים להסכם בוררות בחרו למסור את הסכסוך ביניהם לבוררות. לפיכך, בבואו לפרש את הסכם הבוררות ולברר את כוונת הצדדים לו, יעדיף בית המשפט את קיום שטר הבוררין על ביטולו ואת יישוב הסכסוכים בין בעלי הדין במסגרת הבוררות על פני הפנייתם לבית המשפט ( 780וז).

כן פסק בית המשפט העליון בעניין בקל הנ”ל כי אפשר למנות בורר חליף אפילו במקרה שבו הוסכם על בוררות בפני “משפט חברים”. הלכה למעשה קבע בית המשפט העליון, כי אפילו נקבו הצדדים בשם של בורר מוסכם, ונבצר מהבורר להמשיך בתפקידו, אין הדבר מלמד כי ההסכם בטל אלא כי יש לקיימו באמצעות מינוי בורר חליף –

“כשצדדים ממנים את פלוני כבורר מוסכם, תוך נקיבה בשמו, ההנחה היא שהם היו מעוניינים שבורר זה הוא שיפסוק בעניינם. אך עובדה זו כשלעצמה אין בה ללמד על כוונתם שלא ניתן יהיה למנות בורר חליף אם יתברר שהבורר שנבחר על-ידיהם אינו מעוניין או אינו מסוגל למלא את התפקיד שהצדדים יעדו לו. יתר-על-כן, אפילו נבחר פלוני כבורר בשל אמון מיוחד שהצדדים רחשו לו, בכך בלבד אין לשכנע שהכוונה הייתה שאותו בורר, והוא בלבד, ישמש בורר ( 781א-ג).”

 כך נקבע בפסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים, על ידי כב’ השופט רביד בתיק בש”א  (י-ם) 5560/07, מ.א. עליאן בע”מ נ’ ה.א.ל. ערד 2000 בע”מ –

” שכן הכלל הוא, שהסכם בוררות יש לקיים – אלא אם מדובר במקרים חריגים – ובמסגרת קיום כזה יטה בית המשפט למנות בורר חליף כל אימת שמתעורר הצורך בכך (ראו גם, רע”א 158/89 ברכיה,  מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע”מ נ’ גד ביטון, תק-על 94(1), 430
(1994); ע”א 2889/91 מן תעשיות שימורי מזון ודגים בע”מ נ’ שיא אחזקות בע”מ, פ”ד מז(1) 93, עמוד 96 (1992)).”

בהליך הנ”ל, שב כב’ בית המשפט המחוזי על שנקבע בהלכת בקל הנ”ל, כי מקום שהייתה כוונה לייחוד סמכויות בורר, מה פשוט יותר מלהעלות התנייה זו על הכתב –

“יתר על כן, אפילו נבחר פלוני כבורר בשל אמון מיוחד שהצדדים רחשו לו, בכך בלבד אין לשכנע שהכוונה היתה שאותו בורר, והוא בלבד, ישמש בורר. כפי שנאמר בע”א 589/67 דניאלי נ’ דניאלי, פ”ד כב(1) 513 בעמודים 517-518:

‘גם אם לצדדים היה יחס מיוחד לבוררים שנתמנו על ידם במשותף והם רחשו להם אמון יתר, במידה ולא פורשה בשטר הבוררין כוונה שאלה, והם בלבד, יבררו את הסכסוך… אין ללמוד על כוונה לשלול את הסמכות למנות בוררים אחרים תחתם כאשר מתעורר הצורך בכך'”

בהוסיפו לאמור:

“כשכוונת הצדדים לייחד לבורר מסוים, ולו בלבד, את הסמכות לשמש בורר, יש לצפות ולהניח שהם יציינו זאת בדרך כלל במפורש:

‘אילו התכוונו הצדדים לכך, שעם סירובו של בורר זה יתבטל שטר הבוררות, לא היה קל מלהעלות כוונה זו על הכתב. משהסכימו הצדדים להביא עניינם לפני בורר, לכאורה מצווה בית המשפט למנוע סיכול ההסכם, כאשר הבורר שנקבע ממאן לפעול’…

בית משפט השלום קיבל את טענותינו וביטל את צו המניעה בבוקר המחרת וההליך המשפטי בו החל הצד השני נמחק לבקשתו.

 

סקירה זו נכתבה על ידי קרדונר – חברת עורכי דין ונוטריון המתמחים במשפט האזרחי – מסחרי. הסקירה אינה ייעוץ משפטי והיא אינה מהווה תחליף לייעוץ משפטי על ידי עורך דין. כל הזכויות שמורות.

 

 

מאמרים נוספים